פסק-דין בתיק ת"א 6001-08-07

בפני תובענה להשבת תגמולי ביטוח אשר לטענת התובע, גבתה ממנו הנתבעת שלא כדין, תוך מרמה והונאה, מחשבונותיו הפרטי והעסקי, בלא שניתנה בעדם כל תמורה ובלא שהופקו עבורו פוליסות.

א.      הרקע העובדתי

1.      תביעה זו הוגשה ביום 10.6.2002 לבית המשפט המחוזי בת"א (ת.א. 1720/02). בשנת 2007 הועבר התיק לבית משפט זה ולבקשת התובע, הורה בית המשפט על הפסקת התובענה ביום 15.9.08 והדיון בה התחדש ביום 5.6.11.

2.      קודם להגשת התביעה הגיש התובע שלוש תביעות אחרות המהוות את הרקע לתובענה זו:-

                                 א.         תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.א. 1184/94) שהוגשה בשנת 1994 נגד הנתבעת ושני סוכניה (שלמה בר-שאן וברוך דיינים) לקבלת תגמולי ביטוח מכח פוליסת ביטוח תאונות אישיות שהיא חלק מפוליסת ביטוח העסק (להלן: "תביעת פוליסת תאונות אישיות"), בשל אירועים שאירעו לו בין השנים 1984-1985, אשר הוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ובגינם נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 20%.

ביום 18/3/11 ניתן פסק דינה של השופטת דרורה פלפל אשר קיבל באופן חלקי את התביעה וקבע כי לתובע נערכו פוליסות שאינן תואמות את צרכיו ואת מבוקשו וחייב את סוכן הביטוח בר-שאן ואת הנתבעת, לשלם לתובע תגמולי ביטוח בהתאם לפוליסה שהתובע ביקש לערוך וסבר כי קיימת ברשותו.

על פסק דין זה הוגשו ערעורים לבית המשפט העליון על ידי בר שאן (ע"א 3391/01) וע"י הנתבעת (ע"א 3590/01) וכן הוגש ערעור שכנגד ע"י התובע (ע"א 3391/01 ג'). בפס"ד שניתן ביום 25/6/02 ע"י בית המשפט העליון התקבלו בהסכמה ערעוריהם של בר שאן והנתבעת ונדחה ערעורו של התובע, באופן שפסק הדין שניתן ע"י בית המשפט המחוזי בוטל. בית המשפט העליון הוסיף כי היה על בית המשפט המחוזי לדחות את התביעה מחמת התיישנות. 

                                  ב.         תביעה שהגיש התובע לבית המשפט המחוזי בת"א (ת.א. 2865/99) נגד בנק דיסקונט בשנת 1999 (להלן: "תביעת דיסקונט"/ "תביעת הבנק"), בגין מעשי מרמה זיוף וגניבה של כספים שבוצעו, לטענתו, בחשבונותיו בין השנים 1980-1989.

ביום 25/9/11 ניתן פסק דינו של השופט עמירם בנימיני הדוחה את התביעה, תוך שהוא קובע, בין היתר, כי התביעה התיישנה וכי התביעה אינה נכנסת בגדר החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות (מכוח סעיפים 7, 8, 11 לחוק ההתיישנות וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין). עוד נקבע כי לא עלה בידי התובע להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת את טענותיו למרמה.

בדיון מיום 30/11/11 בתיק זה הסכימו הצדדים כי פסק הדין הנ"ל יתקבל כראיה.

על פס"ד זה הגיש התובע ערעור לבית המשפט העליון, אשר טרם הוכרע.

לתביעת דיסקונט קדמה תביעה שהגיש הבנק נגד התובע ביום 8/11/89 בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.א. 2547/89), בגין חוב נטען בסך של 228,018 ש"ח של התובע לבנק (מוצג נ/1). התביעה נזנחה על ידי הבנק.

                                  ג.          תביעה שהגיש התובע לבית משפט השלום בנתניה (ת.א. 16851/01) בשנת 2001, נגד הנתבעת ונגד חברת הביטוח כלל, שעניינה תשלום תגמולי ביטוח עפ"י פוליסת ביטוח חיים שרכש התובע מחברת הסנה (להלן: "תביעת פוליסת הסנה"). עם פירוקה של חברת הסנה, עברו ביטוחיה לנתבעת ולכלל, אשר נדרשו ע"י התובע למלא אחר התחייבויותיה.

ביום 27/12/06 ניתן ע"י השופט אורן שוורץ פס"ד המקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעות לשאת בתגמולי ביטוח בגין פוליסת ביטוח חיים אחת שהתובע הציג את מסמך המקור. 

3.      בכתב התביעה המקורי בתיק זה שהוגש ביום 10.6.02 ע"ס 4,210,795 ש"ח, טען התובע למשיכות של הנתבעת מחשבונו הפרטי בבנק דיסקונט סניף נתניה (מס' ******7) (להלן: "החשבון הפרטי") שנעשו, לטענתו, ללא הרשאה ושלא כדין, בין השנים 1982 ועד 1989. לטענת התובע, מעשי הנתבעת הנטענים, התגלו לו עת קיבל את דפי חשבון הבנק במסגרת תביעת דיסקונט.

לטענת התובע, אשר התבססה על עדותה של הגב' ציפי נוימן מטעם מגדל בתביעת פוליסת תאונות אישיות, התובע ערך אצל הנתבעת פוליסת ביטוח אחת לעסק (להלן: "פוליסת העסק") אשר שולמה מחשבונו העסקי בבנק דיסקונט סניף נתניה (מס' *******1) (להלן: "החשבון העסקי"). לפיכך, יש לקבוע כי לא היתה לנתבעת הרשאה לגבות כספים מהחשבון הפרטי ולא היתה לה כל סיבה לעשות כן.

4.      ביום 25/12/03 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, במסגרתו הוסיף טענות מרמה והונאה כלפי הנתבעת.

5.      ביום 14/7/04 תיקן התובע את תביעתו בשנית והוסיף טענה בדבר גביה ביתר של תשלומים מתוך חשבונו העסקי, מעבר לסכומים אותם היה עליו לשלם בגין פוליסת העסק.

אף על פי שלטענת התובע סכום התביעה היה צריך לעמוד על סך 6,040,990 ש"ח בחשבון העסקי וסך 755,241 ש"ח בחשבון הפרטי (כאמור בחוות דעתו המתוקנת של רו"ח איציק מטעמו מיום 2/10/03), הותיר את סכום התביעה המקורי על כנו, מטעמי אגרה.